"גם אני" ואביטל רונאל

הקורס של אביטל רונאל וז'יז'ק על הגל ולאקאן היה גולת הכותרת של הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטת ניו יורק. הוא לא דמה בכלום לקורסים האחרים (חדרים קטנים, מחוממים מדי, ושולחן עץ עצום דוחק כמה דוקטורנטים אל הקיר). בסטנדרטים אקדמיים, הקורס שלהם היה מופע רוק. ההתרגשות החלה עוד כשהבמה בתחתית האולם הייתה ריקה, ואיזה רטט כללי בישר שהמרצה נכנסת, עטופה במעגלי פמלייתה. היא התקבלה בתשואות ובחיבוקים, ובמשך דקות ארוכות אחרי תחילת השיעור עוד נורו מהקהל מעריצים שהסתערו עליה בנישוקים. הידיד הסלובני המזוקן שנכנס בעקבותיה – בתפקיד הפלבאי עם הטי-שירט – התקבל במטח עקיצות. ההצגה התחילה.

אבל את מה שהתחולל בקורסים של רונאל אי אפשר לצמצם לגינונים האקסצנטריים שלה, שהיא שיחקה בתערובת של אירוניה ורצינות תהומית (וקשה להחליט אם האירוניה הסתתרה מאחורי הרצינות או ההפך). זה לא היה אצלה עניין סגנוני נלווה ל"דבר עצמו" שאותו מלמדים, אלא חלק בלתי נפרד מהעניין – מהשיעור כחוויה אסתטית.

השמועות, אמיתיות או מנופחות, דיברו על יחסים טוטאליים עם קבוצה של תלמידים נבחרים. ארוחות ערב בימי שישי, התערבויות ב"חיים הפרטיים", יחסי תלות אובססיביים, ויחד עם זה, וכחלק בלתי נפרד מזה: נדיבות אין קץ (קשרים, פרסומים, משרות, כל מה שיכלה לתת). אלא אם חל איזה פיצוץ בין לבין, ואז כולם היו אומללים מאוד.

אני, כמו שסיפרתי כאן לפני שנה, רציתי חונכת יותר מכל דבר, אבל בשיעורים שלה ישבתי רחוק מאחור. התיאטרון הזה ריתק אותי, אבל לא חיפשתי לשבור את הקיר הרביעי. אני לא מספיק נאמנה בשביל חסידויות. ועם זה, ואף על פי שגם על הגל ולקאן לא למדתי שם יותר מדי "חומר" (זה לא היה סוג כזה של שיעור), הלכתי באדיקות.

ערב אחד – זה היה בתחילת השנה הבאה, וכבר התחלתי לשמוע עוד קורס שלה – הגעתי לארוע ספרותי שערכו בקמפוס לכבוד אחד מספריה. כנראה לא קראתי נכון, כי באופן מוזר לא היו שם דוקטורנטים, רק סופרים ופרופסורים. ידעתי שהדבר הנכון יהיה לקום ולעזוב. אבל לא היו לי תוכניות יותר טובות לאותו ערב. אז התיישבתי על פוף עגול וקראתי ספרון קטן בעברית, חיכיתי שיתחילו ההרצאות. קבלת הפנים התארכה. היה שם כרגיל ב-NYU בופה מוגזם עם הרבה יותר מדי גבינות ויין, והמכובדים התגודדו במעגלים קולניים יחסית לאקדמיה אמריקאית. יכול להיות שהסתכלתי סביבי במבט נואש, שואלת את עצמי למה לא הלכתי עדיין. ואז הבחנתי בבהלה שפרופסור רונאל עוזבת את המעגל שלה וצועדת ישר אליי. היא כרעה על ברכיה למרגלות הפוף שלי ושאלה: "מה שלומך?" כל החדר צפה בנו.

כמובן שהבנתי את זה כנזיפה. הייתי משוכנעת שזו דרכה האירונית לסמן שנכנסתי למסיבה הלא-נכונה. הבטחתי לבוא לדבר איתה יום אחד "ברצינות", במשרד, וחישבתי דרכי מילוט. אבל מיד כשהניחה לי מיהרו אליי מכובדים אחרים, מזגו לי יין והכניסו אותי – מבועתת – לאחד המעגלים הקולניים. אולי גם הם הבינו את הפרפורמנס שלה כנזיפה כלפיהם.

לשיחה המובטחת במשרדה הגעתי רק בסוף אותו סמסטר. היה לי בקושי כיוון קלוש לדוקטורט, אחד משורה של רעיונות שיתחלפו מאז כמה פעמים (באותו זמן זה היה, אם אני לא טועה, "פרובנציאליות בספרות העברית"). לא הבאתי בשורות גדולות, באתי להתייעץ ולא להשוויץ, ולכן הופתעתי שהיא לא גרמה לי להרגיש מטומטמת, כמו שאהבו לעשות הפרופסורים בפרובינציה. בעדינות מופלגת היא נתנה לי להבין, דרך שאלות עקיפות וכמה אנקדוטות, איזה בעיות היא רואה בכיוון שבחרתי, ואת היתר השלמתי לבד. בסוף הפגישה היא נתנה לי ספר שעשוי היה לעזור לי. ידעתי שזאת הזמנה, קצה חוט שמונח בידיי לתחילתו של דיאלוג, אבל לא קבעתי פגישה נוספת. הנחתי את הספר בתא שלה. נדמה לי שמאז לא נפגשנו.

זויה צ'רקסקי, "חמנייה"

לפני שבועיים קראתי על התלונה שהוגשה נגדה על הטרדה מינית, ומאז מנוחתי טורדת.

ידעתי שיהיה מאוד לא נכון לכתוב על זה בבלוג. איך שהתחלתי לחשוב על הרעיון התחילה לי בחילה. כשיש לי בחילה אני יודעת שאני הולכת לעשות את זה.

לא רק שסביר להניח שאני מכירה את הנפשות הנוגעות בדבר ויש לי עליהן דעות מוקדמות. העניין הוא שברור שבמצב הדברים הזה אני לא יכולה לכתוב בזכות רונאל בלי לצאת גרוע. איך אפשר לכתוב נגד הטרדות מיניות באקדמיה, אבל כשזה מגיע לפרופסורית פמיניסטית ששמורה לה פינה חמה בליבי, פתאום צריך לעשות חושבים? האם אפול באותו בור שנפלו בו ברעש רב ז'יז'ק וג'ודית באטלר ואמילי אפטר ועוד רבים וטובים שכתבו מכתב תמיכה ברונאל (אומלל ומנוסח רע, חייבים לומר) ונהגו בדיוק כמו שמתנהגים תומכי מטרידנים בדרך כלל – השמיצו את הקורבן וטענו שהחשודה היא דווקא אדם נהדר?

(ז'יז'ק כתב אחר כך שהוא לא נפל למלכודת הזאת כי הוא מכיר את פרטי המקרה וחושב שבאמת מדובר בשטויות, אבל לא חייבים לסמוך על מי שממילא מעיד על עצמו שהוא לא סובל את הפמיניזם האמריקאי).

ובכל זאת.

צריך לומר שהמקרה של רונאל הוא תמרור אזהרה לאופן שבו כוח של תנועה פמיניסטית רדיקלית יכול לשרת כוחות שמרנים בעלי אינטרסים שונים מאוד. הנה למשל בבלוג שכתב בריאן לייטר, פרופסור למשפטים משיקאגו, הוא משתלח במכתב ובחתומים עליו, וכבר בפתיחה הוא מלגלג שהמכתב נקרא "כמו רשימת ה'מי ומי' של 'התיאוריה' (כמו שמכנים פילוסופיה גרועה במחלקות לספרות)". אני לא חושבת שכשמאשימים פרופסור למשפטים בהטרדה מישהו רוצה להיפטר יחד איתו מכל התחום האקדמי שלו.

התשוקה לנקות את האקדמיה מניצול מיני חוברת לתשוקות ניקוי אחרות באקדמיה: ממרצים פוליטיים מדי, "תיאורטיים" מדי, "פוסטמודרניים" מדי (רק לא זה!) – מכל מי שלא מצייתים למגמות ההתמקצעות והסטנדרטיזציה של היחסים האקדמיים ושל העיסוק האקדמי, במיוחד במדעי הרוח. וזאת הרי המהפכה האקדמית היותר-אגרסיבית ויותר יעילה שאנחנו ממילא נמצאים בעיצומה.

אבל בעיניי, יותר מכל דבר אחר, נפתחת כאן שאלה על צורות החניכה האקדמית במדעי הרוח. תיק "דגל" כזה, שנסב למעשה על פרוטוקול השיח שבין מנחה למונחה ("על פי פרסומים זרים", במקרה של רונאל לא מדובר בכפיית מגע פיזי או בניסיון לקבל משהו תמורת טובת הנאה כלשהי), מעלה את השאלה: האם אנחנו מוכנים לשאת בתוצאה שנאבד צורות הנחיה טוטאליות, תובעניות-רגשית, פרפורמטיביות ונפיצות אבל עולות על גדותיהן בנתינה? כאלה שבאופן טבעי משגשגות יותר בתחומים שבהם ההנחיה היא לא רק העברה של "חומר" אלא אתגור המחשבה, הטעם האסתטי, ההתבוננות בעולם ובעצמנו? זה לא סוג ההנחיה שהתאים לי בזמן שפגשתי ברונאל, אבל מדעי הרוח עלולים לאבד הרבה מטעמם בלעדיו.

עוד כמה נקודות קטנות:

• אפשר לשים לב שהרבה מהמתקיפים משתמשים באופן מניפולטיבי בכוח של "מי טו" – ולא מתוך עמדה פמיניסטית במיוחד. מצד אחד מזדהים עם הערכים הפמיניסטיים של "מי טו" (ומתוך כך מתקיפים את הפרופסורית ותומכיה), ומצד שני מבקרים את אותו שיח פמיניסטי ואת ה"פוליטיקלי קורקט" שלו שמתגלה כביכול במערומיו (ומתוך כך שוב מתקיפים את הפרופסורית ותומכיה). Win-win.
• למי יש אינטרס להפוך דווקא את המקרה הזה – שבו המתלונן הוא גבר, והאישה הוגה פמיניסטית חשובה – לתיק דגל של "מי טו"? מי מעוניין לבחון עד כמה הקטגוריה המשפטית של "הטרדה מינית" מתפקדת בהיפוך מגדרי? הרבה פמיניסטיות יגידו דווקא שאין סימטריה מוחלטת כזאת (אותן מלים יקבלו משמעות חברתית שונה בפי גבר ובפי אישה, ההשלכות של התלונה יהיו שונות). הסימטריה קשורה בעיקר לעובדה שהטרדה מינית נהפכה לחוק משפטי, והמשפט כפוף לעקרונות של כלליות. אבל ההגיון המשפטי מוגבל.
• המשפט אוהב להתעסק ביחסי כוח כשיש בהם ממד מיני. המחוקק, למדנו מפוקו, אוהב איסורים על מין. אבל מין הוא לא הבעיה, יחסי הכוח הם שהופכים אותו לבעיה, והם בעייתיים גם כשאין מין בתמונה. כוחנות "סתם" – סגירת חשבונות, התנקמויות, מחנאות, רכילות זדונית, השפלה ורשעות לשמן – גרועה לא פחות מהטרדה מינית, והרסנית לא פחות ממנה לקריירות אקדמיות. אין חוק נגד מיזוגניה. אין בקמפוסים נציבות לתלונות על רשעות. ומה עם חוק נגד מנחים שעוזבים באמצע? מנחים שאין להם זמן אפילו להיפגש עם המונחה? שלא קוראים את הדוקטורט, ולא מכוונים, ולא מייעצים ולא ממליצים – לאיזה נציבות מתלוננים אז? אני מהמרת שהצורה ההרסנית ביותר של יחסי כוח בין מנחים למונחים קשורה בכל מיני צורות של הפקרה. למה אין נציבות למניעת הפקרה ביחסי מנחה-מונחה?

תוספת מאוחרת:

נפרטיטי טקלה מאוני' UCLA כתבה בבלוג שלה על המקרה של אביטל רונאל ונמרוד רייטמן (עכשיו כבר מותר להסגיר את השם) דרך השאלה: האם הטרדה מינית אכן יכולה להיות ניטרלית למגדר? האם אפשר להתייחס להטרדה מינית על ידי פרופסור-גבר ופרופסורית-אישה דרך אותם פרמטרים בדיוק, באותם כלים מושגיים, או שהמושג הטרדה מינית כרוך בסקסיזם שטמוע עמוק בממסד האקדמי ואי אפשר פשוט לקחת מראה ולהחיל אותו באופן שווה על גברים ועל נשים? שלא במקרה, היא כותבת, יש גם הבדל מובהק בין היעילות המופתית של אוניברסיטת ניו יורק בכל הקשור למקרה של רונאל (כולל שלילת זכויות מיידית והשעיה), לבין גרירת הרגליים וניסיונות ההשתקה ביחסה של אוניברסיטת UCLA לפרופסור אחר (גם הוא ישראלי לשעבר), גבריאל פיטרברג, שהיא עצמה הייתה בין המתלוננות נגדו, עד שפוטר לבסוף לאחרונה. איך אפשר להמשיך להתעקש שהטרדה מינית תהיה מנגנון "שקוף למגדר" כשהעולם עדיין כל כך לא?