"ניצבת" ושחקנים זוטרים אחרים

כותבי ביקורות זוטרים, שאין להם משרה קבועה בעיתון, לא בוחרים את הספרים שיכתבו עליהם. זה הנוהל. לכל היותר, אם נופל עליהם ספר ממש רע, הם יכולים לסרב (בתנאי שלא תסרבי יותר מדי). כותבת זוטרה כזאת יכולה לחכות שנים לפני שיתגלגל לידיה ספר שהיא באמת רצתה לקרוא. בין לבין היא תתמרן בין הסתייגויות זהירות (כותבת זוטרה עדיף שלא תקטול) לפרשנויות מוגזמות ביודעין, תנסה למשוך חוט של עניין מתוך טקסטים קהים, עייפים, מאומצים. לכן עבור המבקרת הזוטרה, המעמד לא רק מכתיב את הספרים שתכתוב עליהם, המעמד קובע גם את הכתיבה. היא יכולה להעביר שנים של כתיבת ביקורת (אמנם מזדמנת) כזאת בלי להצפין ולו סימן קריאה אחד, בלי לצאת מגדרה, בלי להתענג. כתיבה עניינית, אדיבה, לפעמים חומלת, ללא משוא פנים: פקידת ספרות חרוצה.

♦  ♦  ♦

את "ניצבת", הספר החדש של א"ב יהושע קניתי כנראה בין הראשונים, ישירות מההוצאה (כן, חיכיתי לו), אבל ענייני דיומא ינקו ממני, ממש ככה, יותר זמן משחשבתי, ועד שמצאתי כמה שעות נדירות, פנויות לקריאה, הספר כבר הספיק לעבור, לפניי, בין כל בני הבית, והספיקה גם להתפוצץ ברשת סערה (עוד אחת) בעקבות ראיון שנתן יהושע לידיעות אחרונות, שם הוא צוטט אומר על נשים שלא רוצות ללדת שהן "הפרעה במחזור הטבעי של הטבע… סוג של נכות", "סוג של אגואיזם", ו"סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת" (ממש כך במקור). לכן עד שהתחלתי לקרוא את הספר כבר היו לפניי שיפוטים מוכנים, מנוגדים. ההתלהבות של בני המשפחה כמעט הוחרשה בפטיש, והכניסה לספר עברה דרך המעבר הלחוץ בין שני היציעים הקולניים האלה. התפתלתי בניסיון להתענג על הכתיבה היפה של יהושע בלי להתרגז יותר מדי בשם הנשים, בניסיון להצדיק לעצמי את העדפת היופי של הטקסט על פני הנכונות הפוליטית (נניח), עד שכמה עמודים לתוך הספר כבר הופתעתי, איך זה קרה לי שכבר נפטרתי מהתחמושת הפוליטית, או שהפסקתי להרגיש את הכובד שלה.

היופי בלע את הפוליטיקה? בערך. כי אפשר היה בקלות לקרוא את "ניצבת" כגילום מובהק לשוביניזם ולשנאת דתיים, גילום דאגתו של הגבר היהודי מפני בחירתה של אישה יהודיה להגר לאירופה ולא להעמיד צאצאים, ושני הדברים, ההגירה והיעדר הצאצאים, היו מן הסתם, בקריאה כזו, נכרכים זה בזה, שכן שניהם מסמנים את סופה של הציונות "כמו שהיכרנו אותה". נוגה, נבלנית בת ארבעים וקצת שלא הצליחה למצוא מקום באחת התזמורות הישראליות והיגרה להולנד, לנגן שם בתזמורת הפילהרמונית של ארנהם, היא גרושה ללא ילדים, המגיעה לישראל לביקור ארוך, ובשיחות שיחזרו על עצמן עם חטטנים מזדמנים היא תשוב ותתעקש שהיא דווקא "לא רצתה" ילדים. "לא רצית או לא יכולת?", שואלים אותה, והיא: "יכולתי אבל כבר לא רציתי".

ניצבת

על הבחירה הזאת, לא להתרבות, מביט יהושע דרך תמונת התשליל שלה, כשהוא ממקם את נוגה, הנגנית החילונית, שעוד מעט מתבוללת באירופה, בלב המאפליה של השכונה הירושלמית הוותיקה, המתחרדת, המתרבה ללא הכרה. נוגה מוזעקת חזרה לירושלים כדי לשמור על ביתה של אמה, שעוברת לדיור מוגן לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ועל זכותה של האם להמשיך לגור בדירה בדמי מפתח נמוכים (אלה מותנים בהחזקה רצופה של מי מבני המשפחה – קריאה ביקורתית כזאת היתה, מן הסתם, מעירה על זהות המעמדות שנהנים מהפריבילגיה של דמי מפתח). מצב החירום, אם כן, דורש לחזור מאירופה כדי להחזיק בדירה, לשמור את רציפות ההחזקה בה, והתנאים המשפטיים של דמי המפתח מתערבבים עם המאבק הפוליטי הנואש להחזיק יתד אחרון של חילוניות בשכונה ששינתה את פניה ואת צבעיה. לחזור מאירופה – כדי לקזז את ההגירה מירושלים לתל אביב – מ"ירושלים המשחירה לעיר הלבנה" (עמ' 86) שם הדיור "מוגן" (אולי מוגן מפני החברה הישראלית). אחיה של נוגה, חוני, שיוזם את הניסיון הזה ולוחץ על האם לעבור לתל אביב, מבטא את החרדה הזאת בגלוי, כשהוא מנמק אותה ב"אנשים יותר ויותר זרים ומשונים" שמקיפים את האם בירושלים.

אבל אפילו במשך תקופת הניסיון המוגבלת, שלושה חודשים בסך הכל, נוגה מתקשה להחזיק בדירה, מתקשה להחזיק במעוז האחרון, הרעוע, של חילוניות, השקוע בתוך ים של חרדים ירושלמים מנוונים, כי ילדי השכנים ה"פנאטיים" פורצים לבית בקלות כדי לראות טלוויזיה, מפקיעים מנוגה את פרטיותה, את ביטחונה. הילדים מתגנבים לבית החילוני האחרון בשכונה דרך בית השימוש, מטפסים על צינורות הביוב, מתכסים בטינופת, כמו חרקים, הכל כדי לראות טלוויזיה – וגם המשיכה שלהם אל מלכודת האור החילונית מעלה על הדעת יתושים שנופלים אל האור. נוגה נאלצת להגיף בפניהם את החלונות ואת הדלתות, להתקין בריחים, כי הילדים עקשנים, וטמטומם – אחד מהם סובל ממעין פיגור, כנראה, אומרים לנו, בשל נישואי הקרובים בקהילות החרדיות ה"דגנרטיביות" הללו – טמטומם רק עושה אותם עקשנים יותר, קשים יותר למיגור, עד שהיא קונה שוט – שוט! – מאחד הערבים בעיר העתיקה כדי להכות בהם בפעם הבאה שיעזו לפרוץ לדירה, וחוני אחיה אומר לה: "השוט שלך רק ילטף אותם, חבל שלא קנית אקדח".

אמרתי, מאוד קל לקרוא בספר הזה את ההיסטריה מפני החרדים, שמתרבים ותופסים עמדות כוח ומזיזים (קצת, לפעמים) את האליטות הישנות ממקומן, מסלקים אותן החוצה אל תל אביב ואל אירופה, ומה שעומד בשורש ההיסטריה, בקריאה פוליטית כזאת, הוא החרדה הייצרית מהדמוגרפיה. שהרי זאת החרדה הדמוגרפית שמכוחה מוזעקת נוגה, בדמדומי פוריותה (אם לא איחרה כבר את המועד) – מוזעקת לחזור כדי לנזוף בה כאן על בחירתה לא להביא ילדים, כדי להעמיד אותה מול התוצאות הרות האסון של בחירתה, הרות אסון ברמה הלאומית, כי בגינה בסופו של דבר יסולקו, היא ושכמותה, כלומר החילוניים, לא רק לתל אביב, הם יסולקו בחזרה לאירופה. "יותר מדי את מבלה באירופה ושכחת כמה מהר מחשיכה מולדתך", אומרים לה.

כל כך פשוט? הפרטים מסתדרים בקלות, קלות רבה מדי, מגבשים כתב אשמה רהוט נגד יהושע – גזען, שובניסט, וכו' – ונגד דאגתו היוקדת לרחמה של נוגה, שלא ישתמט, שלא יחמוק מהמאמץ הלאומי להדביר את החשיכה החרדית. אבל הקלילות שבה הפרטים מסתדרים לעלילה פוליטית היא בדיוק מה שמכשיל את ה"פרשנות" הזאת (פרשנות? יותר נכון יהיה לומר שהקריאה הזאת מונחת בטקסט). כן, "עלילה" פוליטית כזאת קיימת כאן, בבירור, כשם שברור שיהושע מודע לה, משחק איתה, מכשיל אותה. יותר מדי הומור יש ביהושע, או יותר מדי איסדר מחשבתי, מכדי לתנות את משנתו בצורה קוהרנטית כל כך (זה חלק ממה שעושה אותו מספר גדול כל כך). למשל, המשפט שציטטתי קודם, "יותר מדי את מבלה באירופה ושכחת כמה מהר מחשיכה מולדתך", במקור דווקא מתייחס למזג האוויר. גם השוט ההוא, שנוגה קונה כדי להעניש את הילדים החרדים, נח על המדף ללא שימוש, בדיחה שבאה על מקומה כשהשוט מוגש בסוף הסיפור, כמתנה משעשעת – עכשיו הבדיחה כבר מפורשת – למנהל התזמורת של ארנהם. מי שירצה יוכל גם למצוא פנים אחרות בשכנים החרדים, למשל בחרדי שלוקח את נוגה לקבר אביה, דוחק בה לומר קדיש בעצמה, אישה וללא מניין, נגד כל הכללים ההלכתיים.

יהושע – גזען ושוביניסט ככל שהוא מצטייר "בחייו האמיתיים", כלומר בדמות הציבורית שהוא מטפח בראיונות ובהופעות הפומביות – משתעשע על חשבון הקורא הפוליטי המיומן-מדי, מגיש לו רשת של משמעויות פוליטיות מן-המוכן כדי למשוך אותן מידיו ברגע האחרון. מהבחינה הזאת, "יהושע האדם", כלומר כפי שהוא מתראיין וכפי שהוא מופיע בהרצאותיו, הוא דמות הרבה פחות טובה, הרבה יותר שטוחה, מיהושע הסופר: הוא מצטמצם לפן אחד בלבד של משחק המשמעויות המורכב שיהושע-הסופר, בתחכומו, פותח.

זה לא אומר שצריך לזרוק לפח את העלילה הפוליטית רדופת שדי-הדמוגרפיה שסימנתי פה, להיפך, אבל צריך לשים לב שהיא רק כלי אחד במגרש המשחקים הזה, לשים לב שבמובן מסוים העלילה הפוליטית הזאת היא קו אחד ברומן, אולי אפילו דמות (או ניצבת…) ברומן, ויהושע משתעשע בה ומהתל בה, ממש כמו שהוא משתעשע ומהתל בדמות הראשית שלו, נוגה.

אני לא רוצה לכתוב כאן פרשנות של הרומן הזה: מלכתחילה, אמרתי קודם, הרשימה הזאת נולדה רק מתוך המפגש המתסכל בין הכתיבה הרכה, הפתוחה, של יהושע, כתיבה עם תנועה מימית משכרת שלא נותנת את עצמה להילכד במערך אחיד, לבין ביקורת פוליטית קשוחה, ישרת-זווית, חתומה. לכן אוסיף רק כמה מלים על נוגה, ועל הסירוב ללדת, שהיה שורש כל הסערה כשיהושע הציג אותו בראיון בדרך כל כך מקוממת.

דמיאן הירסט, verity

[מכאן ספוילר, סליחה]

הציטוט ההוא של יהושע ("סוג של נכות", "סוג של אגואיזם", "סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת") נשמע אחרת אחרי שקוראים את הספר, ושמים לב שההאשמות שהוא מזכיר בציטוט הן חלק בלתי נפרד מהרומן. תחושת האשמה של נוגה על אי-אימהותה, אי-מהותה, אינה מרפה ממנה, כמעט כל דבר משקף לה אותה. כמעט כל מי שהיא פוגשת שואל, מחטט, איך זה שאין לה ילדים, ולפעמים זאת היא, שמדמיינת את האכזבה ממנה גם בלי שננזפה, או מדמיינת את האי-לידה שלה כסוג של בתולים, שמקרינים ממנה מיניות רעננה. גם כל תפקידי הניצבות שהיא ממלאת כמקור הכנסה צדדי בזמן שהיא שומרת על בית אמה בירושלים מקרינים צדדים שונים – על פי רוב צדדים של האשמה-עצמית – בסיפור האי-מהות שלה. פעם אחת היא נדרשת למסור בשם חבר המושבעים את ההכרעה "אשמה", עליה היא נדרשת לחזור לפני מצלמות שוב ושוב. פעם אחרת היא משמשת ניצבת בסיפור אהבה-עד-שיגעון, שהבריח את הגבר לארה"ב (כפי שגם אוריה, בעלה לשעבר של נוגה, אהב אותה אהבה שיגעונית שהבריחה אותה ממנו, הבריחה אותה מהרעיון להביא לו ילד). בפעם נוספת, על הבמה במצדה, נמשכים אחריה ארבעה ילדים ערבים, לבושים "כמו ספרדים קטנים", שרצים אחריה כאילו היו ילדיה, במין משחק באימהות לא-שלה, אימהות נגד-הדמוגרפיה, ובתפקידה האחרון היא משחקת נכה על כסא גלגלים בסדרת בית חולים. אפילו המחליפה שלה בתזמורת ההולנדית, מסתבר בסוף הסיפור, היא בהריון, שתוצאותיו ממחישות את המחיר העגום שהיה עליה לשלם אילו היתה יולדת (היא תפוטר, ככל הנראה, מהתזמורת).

האם יהושע דיבר בראיון מתוך תודעתה הרדופה של הדמות שלו? האם הוא דיבר מתוך דמותה של נוגה המתייסרת על החלטה שכעת אולי מאוחר להתחרט עליה? ואולי הוא שיחק בספר שלו בתפקיד אלוהים, שמזמן לדמות הראשית שלו ויה דולורוזה שהולמת בעיניו נשים כמוה, ומקצה לה, דרך תפקידי ניצבות שוליים, תחושת-אשמה, נכות, וחרטה על האגואיזם שלה בקשר עם בעלה – ממש כפי שהתבטא בראיון – אולי בניסיון נואש להחזיר אותה למוטב? האם יהושע של-הראיון חושף את חוסר האונים של יהושע-הסופר מול הדמות שלו, לאחר שהוא הקצה לה, בתור אלוהים-של-הספר-שלו, את כל הסימנים שידע לתת, העניש אותה, ייסר אותה, והדמות בשלה, ממשיכה לטעות ולסרב ללדת?

כי ברור, למשל, שיהושע לא ממש מצליח להבין את הדמות הראשית שלו. הוא מעמיד אותה בניסיונות, נותן לה סימנים, אבל אין לו גישה אליה. מי שתקרא את הספר כדי להבין או לנסות להזדהות עם אישה הבוחרת לא ללדת, תצא מתוסכלת, כי הסירוב של נוגה להביא ילדים לעולם נותר עד סוף הספר – על אף אינספור בבואות וחילופי הסברים – די סתום. אומרים לנו שזה לא "סוג של מחאה רדיקלית… במובן הנדוש שאם ישראל מידרדרת, עדיף שלא יולידו לה ילדים" (193), וזאת גם לא המוזיקה שסותרת הבאת ילדים. אומרים שאולי זה האב, שנטע בנוגה את חרדתו מפני מוות בלידה, ואולי זאת אהבתו המסוכנת של בעלה לשעבר, אוריה, שהיא פחדה להשתעבד אליה, פחדה להביא ילדים שישעבדו אותה אליו, אבל אף הסבר לא ממש "נדבק", לא מאומץ. אי אפשר להבין את נוגה. אין לה "נימוק משכנע". יהושע מציב את הגיבורה שלו תחת מתקפה מתמדת על החלטתה לא להיות אם, אבל לא מצייד אותה בהבנה ממשית של הבחירה שלה, לא מספק לה שום טיעון-נגד ממשי שיוכל להתמודד מול כל המתקפות עליה.

אבל אולי, עם כל זה, אפשר לקרוא בסוף הסיפור סוג של חמלה? שכן יהושע-האלוהים-של-הסיפור מפתיע בסוף הסיפור במחווה נדיבה: הוא מגיש לגיבורה שלו את היכולת ללדת. המחזור שהפסיק, וסתם את הגולל על שאלת ההולדה, ועל הסירוב להוליד, פתאום הופיע מחדש. ועכשיו, כשיש לה שוב יכולת להיכנס להריון, מוחזרת לנוגה גם היכולת לסרב להיכנס להריון. היא שוב יכולה לומר "יכולתי, לא רציתי". או, אולי יהושע מקווה, היא עוד חופשייה להתעשת, להיכנס להריון, היא עוד צעירה, עוד לא ארבעים ושתיים.

זה לא סיפור פמיניסטי, ולא סיפור "של האישה" או מטעמה. ארכיטקטורה וירטואוזית של הסוואות, של תחינות, של תביעות תקיפות, של תשוקות וחרדות סמויות, משמשת כאן את יהושע לספר את בטנו המתהפכת לנוכח הסירוב להביא ילדים. אבל יהושע הוא אשף של כתיבה, והכישרון השדי שלו מבלבל את הביקורת הפוליטית, מהתל בה, מחייב אותה לראות את עצמה בין המראות בגן השעשועים שיהושע בונה כאן, מחייב אותה לקצת הומור עצמי. אין צורך לקרוא את היופי הזה "נגד הפוליטיקה", כאילו הוא "ניצח את הפוליטיקה". הכתיבה של יהושע מפגינה את שיא כוחה דווקא כאשר הקוראת מגיעה לטקסט חמושה פוליטית – דווקא אז מתגלה בכל יופיו משחק ההסוואות המשעשע בטקסט: הרומאן, נדמה לי, פועל טוב יותר, אמנותית, כשלוקחים בחשבון את ה"עלילה הפוליטית" שמתפתלת בתוכו, נגדו, איתו. הוא רק מזמין את החייל הפוליטי – בלי לזנוח את נשקו חס וחלילה – קצת לחייך.

אברהם ב. יהושע, "ניצבת", הספריה החדשה, 296 עמ'