(דברים שאמרתי בערב "אנטי שפע" על אספנות)
לפני שבועיים עברתי דירה ונאלצתי להתמודד עם תוצאות ה"אספנות" שלי ושל משפחתי. אני לא מצליחה להיפרד מספרים; אחרים במשפחה לא מצליחים להיפרד מדיסקים ומתקליטים; אחרים מצדפים, מבובות פרווה או מצעצועי פלסטיק של חברת המבורגרים. בזמן האריזה, כשנערמו זה על זה ארגז ועוד ארגז, שקית ועוד שקית, לעשרות, האוספים האלה מילאו אותי גועל.
הגועל הזה לא מקרי. פרוידיאנים חושבים שאספנות כפייתית היא סימפטום של אנשים אנאליים, שההתפתחות המינית שלהם נתקעה בסביבות גיל שנתיים-שלוש, שבו אמורים להגיע לשליטה בסוגרים. לא בכדי, הם אומרים, האובייקטים שאותם אוספים האספנים הרבה פעמים מזכירים גללים – מטבעות, בולים, סיכות – או שהם פשוט, במבט רציונלי, בגדר פסולת חסרת ערך: מגזינים, עטיפות מנצנצות (למשל ארנסט ג'ונס, 1923). הפעוטות שהפיקו עונג רב מדי בשעת הקקי, ולא רצו לרוקן את הסיר לאסלה, מתגלגלים בבגרותם אל האספנות הכפייתית, ולא רוצים להיפרד ממה שאנשים בריאים משליכים מאחוריהם בלי לחשוב פעמיים. הפעוטות האלה הופכים למבוגרים קמצנים מחושבים – טיפוסים מסודרים, דייקניים ועקשנים, אבל גם לכאלה שאוגרים כל דבר: לא רק כסף וחפצים אלא גם רגשות, מילים, אנרגיה.
הניתוח המשפיל של פרויד למקורותיה של האספנות התגלגל אצל ממשיכיו לכדי הוקעה עקרונית, מוסרית, של האספנים. אחד מתלמידי פרויד, הפסיכואנליטיקן והסיוציולוג הגרמני אריך פרום, כתב שלאנושות יש שני מודוסים של קיום, אחד של הבעלות על דברים (to have), ואחד של עצם ההוויה (to be). ההבדל בין שתי צורות הקיום האלה הוא ערכי: במקום חברה המבוססת על ערכים של אנושיות, האספן מייצג חברה שמבוססת על בעלות, על הצורך להשיג. זו חברה שבה המטרה היא לרכוש לעצמי ועוד ועוד דברים – ובעיקר כסף, תהילה וכוח; חברה שבה המוטיבציה המרכזית היא רכושנית: להפוך את כולם סביבי, את כל הדברים סביבי, כולל את עצמי – לרכוש.
לכאורה התקדמנו מאז פרויד ופרום. היום כבר לא מוקיעים את האספנים הכפייתיים – היום חושבים עליהם כְּחוֹלים. אגרנות כפייתית מוגדרת היום במדריך הפסיכיאטרי העדכני (ה-DSM-5) כהפרעה בפני עצמה, היא כבר לא תת-קטגוריה של OCD. זאת באמת הפרעה מסכנת-חיים: אספנים כפייתיים נוטים למות בתוך אוספיהם – לפעמים בשריפות, לפעמים הם נקברים מתחת לרכושם – שלא לדבר על המפגע הסביבתי.
אבל אפשר גם לראות את הדברים אחרת. ולטר בנימין, שמצהיר על עצמו כאספן כפייתי של ספרים, כותב באחת הרשימות היפות שלו על התקופה הארוכה של פריקת ארגזי הספרים, כשהוא שיחרר לאט-לאט את ספריו מהחושך שבו הם שהו אל אור הספרייה. הוא התעכב בסידורם מחדש על המדף, ונהנה להשאיר אותם עוד קצת בכאוס של הארגז. הוא לא התייחס אליהם כאל חפצים, אלא כאל זיכרונות, זיכרונותיו; והשהייה המעורבבת שלהם בארגז יצרה מהם סיפור אחר, זיכרון אחר. עבור בנימין, פריט זול לכאורה שנרכש בחנות נידחת בעיירה קטנה שביקר בה פעם אחת בחייו, ערכו גדול פי כמה מפריט יקר-ערך שנרכש בחנות קרובה לביתו. לאובייקט יש ביוגרפיה משלו: איפה נרכש, מתי, כיצד – והביוגרפיה הזאת, של האובייקט, היא שהופכת את האוסף למה שהוא.
אם עבור פרוידיאנים היחס ה"מחפצן" אל החפצים עומד בניגוד לאנושיות, בעיני בנימין החפצים הם הרחבה של האנושי. בעיני אספן אמיתי, הוא כותב, הבעלות על חפצים היא היחס האינטימי ביותר לאובייקטים. האספנות גואלת את החפצים מחפציותם – עבור האספן, החפצים הם לא מכשיר, הם לא אמצעי כדי להשיג משהו, אלא הם בעלי ערך בפני עצמם. האספן, במובן זה, דומה לילדים, שנוטים לאסוף חפצים יותר ממבוגרים, ומעריכים אותם לא לפי ערכם הכספי ולא לפי השימושיות שלהם, אלא לפי הרגש, השמחה, שהחפצים מעוררים בהם. לאסוף חפצים, עבור בנימין, זה לגאול אותם, וגאולת החפצים משלימה את גאולת האדם.
אבל גאולת החפצים הופכת להיות בימינו לאסון אנושי. לא בכדי האגרנים מככבים בזמן האחרון בסדרות דוקו טלוויזיוניות כמו Hoarding: Buried Alive, שבה מופיעים בכל פרק כמה אגרנים שכל אחד מהם חי בתוך ה"אוסף" שלו – אוסף שהוא, בעצם, זבל. הם ממלאים את הבית שלהם בכל המוצרים שנקרים בדרכם, בכל שובל החיים שלהם, עד שהבית נסתם לחלוטין והם נלכדים בתוכו. לפעמים הם ישנים על גבי ה"אוסף" שלהם, לפעמים ה"אוסף" חוסם את דרכם לשירותים והם נאלצים להפקיד את ההפרשות שלהם בבקבוקים, שגם אותם הם שומרים לצדם. אם אצל פרויד, ההפרשות היו היסוד המודחק של האישיות האגרנית, כאן אין שום הדחקה. האספנות בצורתה הזאת כבר לא זקוקה לפסיכואנליזה שתפרשן אותה ותקרא בה סימפטומים או זכרונות אנאליים מוקדמים: ההפרשות הן חלק מהאוסף. האספנים האלה חיים בתוך מה שכל שאר בני האדם דואגים לפנות הצידה, להררי הזבל שבשולי העולם המתורבת או לאיי הזבל שצפים על גבי האוקיינוסים. האספנים האלה מגלמים בחייהם את המצב האנושי העכשווי. אין כאן חיפוש אחרי עבר אבוד כמו בתחילת המאה העשרים, אלא אדם שנקבר בתוך אשפה – וזה הגילום המובהק ביותר של המצב האנושי.
כותב מאיר ויזלטיר ב"ששה שירי נפש":
"הנפש אינה אלא רפש ונוסף
על כך היא מוכחשת היא
מופרכת […]
והיא מופיעה בעולם מנותקת
מן העולם ומחזיקה
את העולם וספוגה בַּכֹּל
שלו
ואין להפריד בינה
לבין הטינופת […]"
אורחת לא קרואה 