על מזרחיות ודם, או: איך נולד מזרחי?

לרגל פרסום "יופיים של המנוצחים" שערכתי יחד עם חן שטרס 

יופיים של המנוצחים

יהושע קנז אף פעם לא היה סופר "שלי". היכולת שלו לשמור על כתיבה נקייה, שלא מגזימה ולא מפריזה ולא מכבירה, ותמיד נזהרת שלא לשגות באשליות ולא לחוס על עצמה ולהישיר מבט אל הדברים המביכים ביותר, בלי למצמץ (כן, דווקא הוא) – על זה הערצתי אותו ולכן גם התרחקתי ממנו. גם כשהוא כתב על לב המאפליה, על ישראל של הצבא והפרובינציה, מקומות שאני מכירה בתור בור שחור ומטונף, הוא איכשהו הצליח לא לשקוע פנימה, לא להתלכלך, לכתוב אותם כשאלה מתמשכת על אסתטיקה, על גבולות היפה והמכוער – לכתוב אותם כחלק מחיפוש מתמיד אחרי ערכיה ותפיסותיה האסתטיות של התרבות הישראלית.

אלא שהחיפוש הזה נזהר מאוד, בלשונו ובמושגיו וברוחו, לא לחרוג מחיקה החמים של התרבות כפי שקנז הכיר אותה, והמשיך להדהד, לכל אורכו, את פסגות התרבות הנהדרות של אירופה (מגיתה ופלובר ומאן ועד למוסיקה קלאסית). גם כשהוא מציץ אל מחוזות הכיעור והגסות של החברה הישראלית, קנז שומר בכל מאודו על ההבחנה בין החוקר למושאי החקירה, שלא ישפריצו עליו, כמו מי שהופך בשקיקה – אבל במקל – במה שסתם את הביוב. לכן מפתיע שדווקא קנז נתפס בדרך כלל כמספר ישראלי מאוד. בעיני, למרות עיסוקו בחוויות המכוננות של הישראליות, הוא איכשהו תמיד נזהר להתבונן בה מבחוץ. במובן הזה אני קוראת אותו כמעט כמו ספרות מתורגמת.

והנה, קרה שדווקא בתוך המבט הזר והקר הזה של קנז, פגשתי את עצמי. זה היה אי-אז, כשקראתי לראשונה את "התגנבות יחידים", בגיל עשרים ומשהו. כמה עמודים לתוך הספר, אבנר מדבר בקול שמאוד הזכיר לי את שלי: "תסתכל עליהם", הוא לוחש באוזנו של המספר, "אני מכיר אותם מירושלים. הילדים המתוקים של רחביה ובית-הכרם. תראה איך הם צוחקים ומקשקשים כמו תרנגולות, טי-טי-טי-טי-טי".

אבנר הוא לא ממש אני. הוא גדל בעוני, אמא שלו ניקתה בתים ולשלי יש דוקטורט. והוא גם צדקן ובכיין וחרמן שמפנטז להפוך לרופא נשים כדי לראות נשים ערומות. אבל כאן ובמקומות אחרים, כמה קרעי משפטים שלו הצליחו, למרבה המבוכה, ולמרות הסטריאוטיפיזציה המרגיזה של "המזרחי החם", לגעת בשורש חשוף. למרבה המבוכה: זה הזכיר לי את המפגש עם דמויות נשים מהסוג של אנה קרנינה, נשים שעולות על גדותיהן, ומאפילות על כל דמות אחרת סביבן, אבל בתוך ההזדהות האינטימית איתן מתערבבת רתיעה מהיד הגברית המוחשית מאוד הכותבת אותן בתשוקה ותוכחה וחרדה וניכור.

טל שוחט, נאורוז, 2012

הגבולות בין המזרחי האותנטי, או האישה האמתית, כשהם מתוארים "מבפנים", וכשהם מתוארים "מבחוץ", על ידי מי שמאוים מהם, לא תמיד ברורים. איך אפשר לומר מה שייך לאישה או למזרחי ומה שייך למבט החיצוני עליה? עממיות, זעם, היסטריה, שמחת-חיים, עילגות, מזג חם, פשרנות, סבלנות, עצלות, נדיבות, עקשנות, רכות, חרמנות, אלימות, הומור, אקסטרווגנטיות, מסורתיות, התרסה, צייתנות, גאווה, כבוד עצמי, נרפות, כפיפות – מה שייך למי?

ואיך זה שגם המזרחי וגם האישה מצטיירים אותנטיים יותר דווקא כשהם מיטלטלים בין תכונות קוטביות, קיצוניות – דווקא כשהם מתוארים בעת ובעונה אחת כקפריזיים ויציבים, אכזריים ורכים – כאילו ההיפוכים האלה הם מה שמעגל את הדמות עבור הקורא, עושה אותה "מובנת" יותר? איך זה שגם המזרחי וגם האישה בולעים, בהגיון האוריינטליסטי/שוביניסטי, את התכונות העזות ביותר ומותירים את הדמויות האחרות לצדן (מלבס, לוין) להתנועע ברכות בין ניואנסים רכים וחיוורים בהרבה?

אבנר, העולה על גדותיו אופי וצבעוניות, מחייב לחשוד, לשאול מה בעצם עושה אותו למזרחי, ואם צריך לקרוא אותו כמזרחי או כתוצאה של דמיון מסוקרן-מתנכר, או גם וגם? ואולי שניהם ממילא כרוכים זה בזה?

כי אבנר לא נולד מזרחי. הוא נעשה מזרחי. ובעיניי אחד הרגעים המובהקים בספר שעושים אותו למזרחי, לאחד המזרחים המובהקים של הספרות העברית, מתרחש כשהוא מדבר על אהבתו למוסיקה קלאסית. זה קורה בעת השמירה המשותפת שלו ושל מלבס. אבנר מאחר לקום לשמירה, ואז מתעקש להצטרף למלבס לפטרול. נגד כל הכללים הוא נוטש את העמדה, מדליק סיגריה, ופותח בווידוי.

אבנר: "אתה חושב שלא שמתי לב, ביום הראשון כשישבנו שם, שאתה מסתכל עליי כששרקתי, ומתפלא: מאיפה הקוף השחור הזה מכיר את פרוקופייב?"

ועכשיו, מזרחי כמותו צריך להסביר איך הוא בכלל מכיר מוסיקה קלאסית:

"כשלא היתה עבודה, הייתי יושב שם לפעמים במחסן, למטה, במרתף, היה שם פטיפון ישן, והיה מותר לי להשתמש בו. הייתי שומע תקליטים. בהתחלה זה היה משונה לי מאוד. שמעתי את זה מתוך סקרנות ושנאתי את זה. אבל בכל שעה פנוי הייתי בא ולוקח תקליט ושומע. לאט-לאט זה התחיל להיכנס לי לדם. התחלתי להכיר יותר ויותר יצירות. אחר כך הלכתי לקונצרטים בימק"א, עד שנהייתי ממש משועבד לזה. אבל אחר כך קרה משהו. משהו מגעיל. שהפסיק את כל זה. השניא עלי את כל המוסיקה. אבל אני לא רוצה לספר את זה עכשיו. אולי בפעם אחרת אספר לך".

אחר כך הוא ממשיך:

"יוסי רסלר היה בא לחנות, עם אבא'לה, לקנות תווים, או מיתר לצ'לו או לכינור. הוא מנגן פסנתר, אביו מנגן צ'לו ואחותו כנרת. הם היו מנגנים מוסיקה קמרית בבית. ולפעמים הייתי רואה את כל המשפחה בימק"א בקונצרט, ומרוב עדינות הם אפילו לא הואיל להגיד לי שלום כשעברו ממול. כמה סבלתי אז, קשה לתאר. הייתי ילד. חשבתי שאנחנו שייכים למשפחה אחת גדולה של אוהבי המוסיקה, או משהו כזה. אבל עכשיו הכל שונה וזה בעצם לא אכפת לי".

אבנר נשבר כשהוא מגלה שלמוסיקה הקלאסית יש משפחה חוקית שמדירה אותו ממנה, והשבר הזה הופך אותו למזרחי. לאבנר יש מבטא מזרחי ועיניים שחורות וגבות מחוברות אבל המזרחיות שלו היא לא מולדת, אלא היא נולדת מתוך המפגש הטראומתי עם ההגמוניה המקומית ונוצרת בדיעבד, כתהליך רטרוספקטיבי. אולי זאת הסיבה שבסרט של דובר קוסאשווילי בחרו ללהק לתפקיד של אבנר שחקן עם שיער בהיר ועיניים בהירות שיוכל, לרגע, להתבלבל ולשייך את עצמו למשפחה תרבותית אחרת (אשכנזית).

חנה סהר, מתוך אשלון ביוטי, 2009

המזרחיות, כתבה מזמן אלה שוחט, היא המצאה ישראלית. היא תהליך של רידוד והתכה וכיפוף ועיצוב מחדש שמתרחשים במפעל הזהויות הציוני. רק המפגש עם התרבות הישראלית הופך יהודים עיראקים, תוניסאים, מרוקאים וכו' ל"מזרחים". לכן דווקא קנז, הפלורליסט והטולרנט מבין סופרי דורו, המביט במזרחי ומנסה להכיל אותו במסגרת מושגי היופי שלו, מספק למזרחי את המצע כנגדו הוא מתהווה. דווקא מתוך מבטו של מלבס על המזרחי, יכולה המזרחיות להתחיל לחשוב את עצמה כמפגש עם התרבות הישראלית ההגמונית, וכסטייה ממנה והפניית עורף אליה.

אני כותבת על העניינים האלה בהרחבה במאמר שפורסם בספר, ואני לא רוצה לחזור עליהם כאן. אני מזכירה את זה עכשיו רק כדי להזכיר שהמבט הזה, המכונן, של קנז במזרחי, יכול גם להיקרא הפוך. המבט של מלבס בשבר של המזרחי חוזר גם אל המספר עצמו וחושף את השבר שמאיים עליו. קנז מתבונן בשבר שכונן את המזרחי מתוך חרדה עמוקה מפני השבר הזה, שבזמן כתיבת "התגנבות יחידים" כבר התחיל להרעיד את התרבות הישראלית כולה. קנז כותב מתוך הכרה שמה שנמצא בסכנה זה הכל. הסכנה היא לא רק שמוסיקה מזרחית תהפוך להיות לגיטימית, אלא שעלייתה של המוסיקה המזרחית תעלה את השאלה אם מוסיקה קלאסית היא לגיטימית.

ההיפוך הזה, שמילא את קנז חרדה עמוקה, היום הוא כבר בעיצומו. הביטוי "יופיים של המנוצחים", שבמקור כיוון לשוליים התרבותיים – למזרחים, לעולים החדשים, לחולים, לניצולי השואה וכו' – כבר נקרא אחרת. בחרנו בו לכותרת הספר כי הוא מכיל את שני המבטים: את המבט של קנז במנוצחים, ואת המבט שהם מחזירים אליו ואל התרבות שהוא מייצג שנהפכו בעצמם, כעבור כמה עשורים, למנוצחים.

לכן דווקא היום מעניין להחזיר את המבט לאחור, לקרוא את החרדה הראשונית של קנז ואת השאלות העקרוניות שעניינו אותו – על היופי, על הכיעור, ועל הקשר בין התערערות הוודאויות האסתטיות לשאלות של צדק – כדי לבדוק מה קורה למושגים שלו, לשאלות שלו, במבט מהעתיד: מה קורה לתפיסות האסתטיות והמוסריות שלו כשהן הופכות את כיוונן ומנוסחות כלפי ההגמוניה עצמה, כנגד מי שעכשיו מפנים את מקומם?

מבט כזה, שיוצא מתוך קנז ומתהפך, מאפשר לשאול, למשל: אם מוסיקה מזרחית וריקוד מזרחי נתפסו בעיניו כמין כיעור שמשיכה ודחייה מתערבבים בו, איך עשויה המוסיקה הקלאסית להיתפס היום, מבעד לעיני המזרחי? מה היה אבנר של היום – הכותב כבר את ספרו שלו בעצמו – חושב על מוסיקה קלאסית?

בהירות

"אבל את לא נראית". מאז שאני מכירה את עצמי, המזרחיות שלי מתקבלת בחשד. הייתי מתורגלת בזה, ובכוונה תחילה אומרת, כאילו לפי תומי, שאבא שלי נולד בתוניס, אף על פי שידעתי טוב מאוד מה עומד לבוא. באה חקירה. איפה בדיוק נולד, אולי עברו שם במקרה, ואיפה נולדה אמא שלי (הא!) ומה בדיוק אחוז המזרחיות בדמי. ובגלל שהתעקשתי, הראו באצבע על השיער החום שלי, שנחשב במזרח התיכון לסוג של "בלונד", ועל העור הבהיר ("בהיר". הם לא אמרו "לבן"). הסכמתי להודות: אני לא אוהבת שמש. ואז בדקו בציציותיי והפליגו אל הסברים מוחשיים יותר, וסיפרו לי שידוע על מעשי אונס של אירופיים לפני כך וכך מאות שנים, ושיערו כל מיני ערבובים עם צרפתים ואיטלקים ומלטזים, שכן ידוע מה זה קולוניאליזם. עד כדי כך הגיעו בהשתדלותם להחזיר אותי לאירופה.

חנה סהר, מתוך אשלון ביוטי, 2009

עומדת ילדה, נערה, אישה צעירה, מספרת שהיא מזרחית, ומקבלת בתשובה, כעניין שבשגרה, את הבשורה שאבות אבותיה, או ליתר דיוק אמות אמותיה, נאנסו כנראה אי-אז בתוניס באי-אילו פוגרומים על ידי מעַוְּלים בהירי שיער. ובתשובה היא חוזרת ואומרת, כאילו לא הבינה דבר מכל אלה, שיש תמונה יפה של אביה מתוניס, ובתמונה רואים ילדה בת שלוש עם תלתלים בלונדיניים, בהירים בהרבה משלה, לבושה שמלה רקומה, יושבת ומחזיקה בובה, וזה היה כנראה לפני טקס החלאקה.

החקירה מתפוגגת, ואיזו בהלה נופלת על פניהם של האנשים. הם לא יודעים מה עושים איתי עכשיו. מי שחשבו שהכל בהיר וסביר לפניהם נתקלו במכשול לא צפוי. הם מצמצמים עיניים, כאילו מסונוורים משום מה. היו לי מה שנקרא "פנים מעוררי אמון", ובבת אחת הכל הלך, כבר אי אפשר לדעת מה ייצא ממני.

הדברים היו חוזרים על עצמם באותה מתכונת פעם אחר פעם. הבהלה, החקירה, התחושה שבבת אחת נזרקתי החוצה מאיזו אחווה חמימה שכמעט-כמעט הרשו לי להסתפח אליה. אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות שבגללן היה לי חשוב לחזור על הסצינה הזאת. חשבתי, כנראה גם אני לא לגמרי האמנתי שאני מזרחית. אולי אני אורבת לדיאלוג הזה כדי לגלות את המזרחיות שלי מחדש פעם אחרי פעם, כדי להתאמן בלהיות זאתי שעושים עליה עם היד מין תנועה רכה כמו שלום צונח. אולי התחפושת נותנת לי שהות לפני שאעשה את המזרחיות שלי בחירה. לא הבנתי שאז כבר מזמן הייתי.

היום אני לא עושה את זה יותר. אני מודיעה, אני מזרחית, ולנוכח הפה הנפער עוברת הלאה.

מוסיקה קלאסית

בבית שלנו שמעו רדיו חזק, ממנו בקעו מסביב לשעון מערכוני הגשש החיוור וחדשות רשת בי"ת, שמעולם לא יכולת לעקוב אחריהם באמת ובתמים כי הם התחרו בווליום החזק לא פחות של הטלוויזיה, ושניהם יחד יצרו מין רעש גרגרי כהה כמו זפת מוזיקלית שהכריעה את כולנו, שננעצנו בה דמומים והמומים.

אני זוכרת שבילדותי, כשאיכשהו שמעתי מוסיקה קלאסית, כמה פחדתי ממנה. שלחו אותי לחוג חלילית וניגנתי כמו ילדה טובה את כל התווים, אבל בלי אוזניים, מתוך ציות חירש. רק אחרי שנים, כשעזבתי את הבית וכבר גרתי לבד בתל אביב, הצלחתי לשמוע את היופי של המוסיקה, ומדי פעם הייתי קונה לי דיסקים, טיפין טיפין, מממשת את התאווה למוסיקה במרווחים מדודים כדי לא ליפול פנימה. אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא בכוונה ששמרתי על ערפל מוחלט בכל הנוגע לשמות המלחינים והיצירות והזרמים, אבל עם כל אהבתי למוסיקה, ועל אף הזיכרון הטוב שלי (לפחות זה שהיה לי), לא הצלחתי בשום פנים לעשות לה מה שעשיתי לספרות ולפלס בתוכה נתיב או כמה נתיבים של איזו פרספקטיבה. הצלילים נותרו כפי ששמעתי אותם לראשונה, כשכל יצירה היתה יחידה במינה בעולם וחסרת שם, נקודות נקודות של יופי מגיחות מאפלה גמורה.

היום גם זה אבד. בן זוגי ניחן בתאווה בלתי מרוסנת למוסיקה קלאסית והוא מחזיק באוסף של אלפי דיסקים שממלאים את הבית עד להתפקע בזמן שמערכת מצוינת משמיעה מבוקר עד ערב צלילים יפים עד כאב. אם כך היתה אמורה להיראות גאולתי אל המוסיקה הקלאסית אני צפה על פניה כמו זבובון בבקבוקון מי ורדים.

גלעד אפרת, נגב, 2009

ערבים ויהודים

לתיאוריה של היהודים-ערבים נחשפתי עוד לפני הדוקטורט, וכבר אז חשבתי שהיא אחלה. רק שאני לא בטוחה שיש לי מה לעשות איתה. קראתי על הממד ההתרסתי שלה (חנן חבר ויהודה שנהב: "השימוש של אינטלקטואלים ופעילים מזרחים בקטגוריה לא-בינארית של יהודים-ערבים מאפשר לאתגר את מערך הזהויות המקובל בחברה בישראל, שכן שימוש מתריס ולא-בינארי זה מהווה אסטרטגיה פוליטית המשבשת את תהליכי המחיקה וההכחשה המאפיינים את פוליטיקה הזהויות הישראלית ומאפשר את שיבתו של המודחק, ועמו את היתכנותו של דיאלוג לקיום דו-לאומי יהודי-ערבי"), אבל זה נשמע לי קצת כמו לתת למישהו סיגריה אלקטרונית אחרי הסרטן. כל העניין מרגיש קצת אבוד.

אני כמובן מדברת מתוך חרכי עולם הנמלה שלי. אצלנו בבית העבר היה קבור כל כך טוב שלא העליתי על דעתי שאבא שלי לא דיבר עברית לפני שעלה לארץ כנער. שפות האם שלו, צרפתית וערבית, נמחקו מחייו ומחיינו. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שכל מיני דברים שהיה ממלמל לעצמו שהיו להם צלילים מוזרים כמו תֵשְמַלְחיר ושְכּוּנְהַד'ה הם לא חלק לגיטימי מהעברית וגם לא מהסלנג שלה. חזרתי עליהם כמה פעמים בבית הספר אבל אף אחד לא הבין מה אני אומרת, אז הפסקתי להגיד אותם. אני לא יכולה לומר שזה עזר לי לקיים דיאלוג יהודי-ערבי. ערבית למדתי מאפס, בעבודה קשה, פעם אחר פעם, מאז התיכון, אבל שיחה בערבית מחוץ לכיתה מעולם לא קיימתי.

שורשים

למי ששאל ידעתי לומר שאבא של סבא שלי היה רב גדול, למרות שבעצמי לא האמנתי שזה נכון, וחשבתי שאבא מגזים. ממילא את שמו לא ידעתי, וגם לא זכרתי את השמות המוזרים של סבא וסבתא שלי מצד אבא שמתו מזמן. אבא היה כותב את שמותיהם על נרות הנשמה בערב יום כיפור, ואני הייתי מצחקקת, מגלגלת אותם כמה פעמים על הלשון – ושוכחת. רק שנים אחר כך מצאתי בספר שנתן לי דוד שלי טקסט קצר על אבא של סבא שלי עם תמונה של איש עם זקן עבה וארוך והבנתי שהוא היה מקובל ואב בית דין בטריפולי שכתב ספרים רבים. כששאלתי מה עלה בגורלם אמרו לי שבחמישים ושש, כשעלו ארצה בספינה, הספרים נרטבו וקיבלו עובש, אז זרקו אותם.

מדבר

יש כאלה שבשבילם מזרחיות היא שפה, תרבות, עבר. הלוואי עליי. אני באה מכלום, משומדבר. זהות מזרחית היא בשבילי מדבר. כל מה שרציתי היה להיות ישראלית וכל היום ראיתי טלוויזיה (בעיקר סדרות אמריקאיות).

גרנו כמה בתים מקצה הישוב. כמה צעדים משם התחיל המדבר. מדי פעם הוא שלח פנימה אל תוך היישוב גרורות אבק עצומות, מתגלגלות, שהייתי עוקבת אחריהן מהחלון גולשות מהר את כל הירידה של הרחוב שלי עד שנעלמו למטה בוואדי.

כשהתבגרתי ניסיתי להילחם בשממה המאכלת סביבי בכל האמצעים. קראתי בגבורה רבה את ספרי ההיסטוריה של התיכון מההתחלה עד הסוף כולל החלקים שלא למבחן ואת היצירות לבגרות גם לפי תוכנית הלימודים של הכיתות המקבילות. הייתי מחכה לעיתוני סוף השבוע ששם כל מיני אורים ותומים כמו יאיר לפיד פירסמו מדי פעם רשימות שחייבים להספיק לקרוא ושקעתי בשורה של יצירות מופת מתורגמות שריפררו ללא הרף לאינספור יצירות מופת אחרות שלא הכרתי וידעתי שבחיים לא אצליח לקרוא את כל מה שדרוש כדי להבין במלואו אפילו ספר אחד ויחיד, וכל הזמן היתה לי הרגשה שחייב להיות איזה מפתח ובטח יש משהו שלא מספרים לי ולא הצלחתי להבין מה.

אירית חמו, מתוך שירוקו

אין תרבות בלי עמדה, בלי כוח עמידה, ואנחנו ריחפנו. בבית לא דיברו על פוליטיקה, הצביעו למה שהולך, מהמפד"ל עד לעבודה דרך כל מיני דרכים שלישיות, ואני פעלתי על דעת עצמי בלבד כשהייתי אורבת ב"פופוליטיקה", בין כל רעשי הרקע בבית, לרגע הקצרצר שבו יוסי שריד היה אמור לדבר כדי לנסות להבין מה בעצם השמאלנים אומרים (לא הצלחתי). על ערבים למדתי מהטלוויזיה למרות שהבדוים גרו ממש בסוף הרחוב, מעבר לגדר. למעשה בזמנו עוד לא היתה ממש גדר, רק מין מחסום כביש נמוך, שגם ילדה יכלה לעבור בהנפת רגל. והבדוים, הם היו בכל מקום. הם היו גם אצלנו בבית. באו כמעט כל יום לשתות קפה שחור ולעשן סיגריה עם אבא במרפסת ולדבר איתו בערבית קרועת-עברית ברגע שיצאתי מטווח שמיעה ("אבא מה אמרת? תלמד אותי", "אני? זה שום דבר, אני בעצמי לא יודע מה זה אומר"). אבל לכל זה לא היתה משמעות פוליטית. רק זה שאחר כך נזהרתי לא לשתות מהכוסות שהם שתו מהן.

מזרחיות, עבורי, היא מחיקה בת מחיקה, שושלת של מחיקות, שאחריהן יכול לבוא ריק גדול ויכולה לבוא גם המצאה של משהו אחר לגמרי, כמו ניסיונות לשחזור של איזה עבר, היסטורי או ספרותי או מסורתי, או של ההווה, שמן הסתם יהיה מושפע מאוד מתרבות מערבית (כפי שהיה גם העבר). או יכול לבוא, למשל, לימוד – אטי ועיקש ואפרורי – של מה שלא קיבלתי, ולא שאלתי, ולא העליתי על דעתי שחסר. אבל לעולם לעולם לא יהיה בזה שום דבר "אותנטי" ושום "חיבור למקורות", ושום זהות שלמה, ושום פיוס.

אני לא מזרחית טובה במיוחד. לא לגמרי חוקית, לא נראית כמו אחת, לא נשמעת. בכלל חצי מתמזרחת. כל פעם שאני קוראת דברים שאומרים מזרחים אמיתיים, נקיים מחשד, אני חושבת שאולי כדאי שאשתוק עם המזרחיות שלי, שדי מקלקלת את השורה. כי אצלנו בבית דווקא האבא הוא שהכין את הקוסקוס, והדודות התוניסאיות גם כן קיבלו שילומים מגרמניה על מה שעברה המשפחה תחת הנאצים בתוניס (ככה שאם יש לי זהות שלמה, חוקית, מכל הצדדים, זהות בדם, של מאה אחוז, היא ניצולת שואה).

על השאלה מה עושה אותי מזרחית אני מתחילה לענות בכל הדחיות, האי-התאמות, הניכור וחוסר השייכות העקרונית שמגדירים את הקיום שלי כאן, בישראל, ומגדירים את המקום שממנו אני קוראת את הספרות המקומית, שככל שאני חוקרת אותה וכותבת עליה היא שומרת על זרותה כלפיי ואני על זרותי כלפיה; אני מתחילה לענות עליה בכל העלבונות וההשפלות שבאו לי כאישה או כחסרת תרבות או כבלתי נסבלת או בגלל אלף סיבות אחרות, מוצדקות יותר או פחות; בכל מה שאכלו לי ושתו לי ובכל מה שהתבכיינתי ושבכיתי; בכל אלה, שמצטברים יחד ומקימים עליי ענן אבק גדול, ענן פרובנציאלי, כזה שמתגלגל מסוף הרחוב האחרון ביישוב, ואין לו גוף ואין לו תוכן או צורה סגורה ואין לדעת מאין בא ומה הוא מכיל, והוא בעיקר חוצץ ביני לבין שאר הדברים ומכניס פירורי חול קטנים ומחוספסים גם במגעים הכי אינטימיים. זה שם, מבעד לענן האבק הזה, שאני מזרחית.